הרמב"ם מגדיר שתי הגדרות יסוד בדין תענית:

א. חובה מדרבנן להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור.

ב. למרות שחיוב תענית מדרבנן, מקיימים בה מצוה מהתורה "לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור".

שני הפרקים הראשונים במסכת תענית עוסקים בתעניות גשמים, שהן תעניות שהציבור מתענה מפני שלא יורדים גשמים. המשנה מקדימה למשניות העוסקות בזמני התעניות שלש משניות העוסקות בזמני הזכרת גשמים ושאלתם.

חובה להזכיר גשמים בימות הגשמים, ואין להזכירם בימות החמה. הגמ' דנה בדין המזכיר בימות החמה והשוכח להזכיר בימות הגשמים. הגמ' אינה עוסקת בכל המקרים האפשריים, הראשונים משלימים את התמונה, על פי דיוק מדברי הגמ', ועל פי הירושלמי.

סוגייתנו עוסקת בזמן שאלת גשמים ומגדירה את תחילת זמן שאלת גשמים וסופו. יש ללמוד את סוגיית הגמ' בתשומת לב, כיוון שהמסקנות העולות ממנה שונות ממנהגנו.

רוב סוגייתנו עוסקת בענייני אגדה. חשוב לשים לב בעיקר לשני דברים:

א. הכרת המושג "רביעה".

ב. לחשיבות הרבה שחז"ל נתנו לימים שיורדים בהם גשמים.

תעניות גשמים מורכבות מחמש סדרות של תעניות:

א. מי"ז במרחשון – שלוש תעניות של יחידים.

ב. מראש חודש כסלו – שלוש תעניות יחיד שבית דין גוזר על הציבור.

ג. עברו אלו ולא נענו – שלוש תעניות ציבור.

ד. עברו אלו ולא נענו – שבע תעניות ציבור שמתריעין בהן ונועלים בהן את החנויות.

ה. עברו אלו ולא נענו – היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן.

סוגייתנו עוסקת בסדרה הראשונה, ומתמקדת בגדרי תענית יחיד. הסוגיה עוסקת בשתי נקודות:

1. האם מבטלים תענית מפני מועדים?

2. האם מפסיקים תענית כשסיבת התענית בטלה.

בנקודה הראשונה נעסוק לקמן [יב.], וכעת נתמקד בנקודה השניה.

סוגייתנו עוסקת בשני דיני יסוד בגדרי תענית יחיד:

א. קבלת תענית – האם הצום עצמו מגדיר את היום כיום תענית, או שחייבים לקבל תענית לפני תחילת הצום כדי להגדיר את היום כיום תענית.

ב. משך הזמן המינימלי של תענית – האם חייבים להתענות יום שלם או אפילו חלק מיום [תענית שעות] מוגדר כתענית.

שני הדינים הללו קשורים זה בזה. כיוון שתענית ללא קבלה אינה תענית, אדם הצם חלק מהיום, ומקבל על עצמו לסיימו בתענית, אינו מוגדר כמתענה יום שלם, והמכסימום שניתן להגדירו, כמתענה שעות בלבד.

הגמ' דנה מתי מקבלים תענית. הראשונים נחלקו בהסבר הגמ', ודנים גם בשאלה כיצד מקבלים תענית.

שים לב: פשט הגמ' קשה להבנה, מומלץ ללמוד את הגמ' על פי פירוש הר"ן [ג: באלפס ד"ה אימת] ואחר כך לחזור לפירוש רש"י.

סוגייתנו עוסקת בדין אדם הנודר תענית במועד האסור בתענית, האם נדרו דוחה את המועד, או שהמועד מבטל את נדרו.

כדי להבין את הדיון בסוגיה נקדים הקדמה קצרה בהלכות נדרים. יש הבדל יסודי בין נדר לבין שבועה. שבועה חלה על הגברא, ונדר חל על החפצא. בשבועה אדם אומר: "שבועה שאעשה כך וכך" או "שבועה שלא אעשה כך וכך", בנדר אדם אומר: "חפץ זה אסור עלי כקרבן". מהות השבועה, התחייבות של האדם לעשות פעולה מסויימת, מהות הנדר, שחפץ מסויים מהוה לנודר חפץ של איסור. בין נדר לשבועה מספר הבדלים המוסברים על פי הבחנה זו

הדיון על זמן התענית מתפצל לשלושה דיונים שונים:

א. תחילת זמן התענית.

ב. סוף זמן התענית.

ג. דין אכילה לאדם שקם משנתו בלילה.